<h1>לאוין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף ו:</h2>
המצוה התשיעית שנמנענו שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות. והוא שיהיו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון שאין העומדים בחלונות יכולין לראות זה את זה אבל כלם רואין בבעל העבירה והוא אמרו יתעלה (ר"פ שופטי') על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד. ואמרו בעלי הקבלה מאי לא יומת על פי עד אחד אילימא עד אחד ממש מרישא שמעת מינה על פי שנים עדים יומת המת אלא מאי אחד אחד אחד להביא שנים שרואין אותו זה מחלון זה וזה מחלון זה ואין רואין זה את זה שאינן מצטרפין וכבר נתבאר זה בפרק כיצד העדים (ו':). בדפו"ח נוסף פה תניא נמי הכי לא יומת ע"פ עד אחד.
<h2>דף יג.</h2>
המצוה החמישית שנמנענו מלאכול מן הקדשים ששחטן על מנת לאכלן או להקריבן חוץ למקומן כשם שנמנענו מלאכול הנשחטין על מנת לאכלן חוץ לזמנם שנקרא פיגול בלשון חכמים (מתני' זבחי' כ"ז:, כ"ט:, ל"ו:, ס"ד: ועוד). ויש בהם הפרש. שהנשחטין בתנאי חוץ לזמנם חייבין עליו כרת והנשחטין חוץ למקומן אין בו כרת אבל יש בו מלקות. ולא בא מזאת המניעה בתורה דבר מפורש כשם שלא נתפרש בה גם כן הפיגול דחוץ לזמנן, אבל באתנו הקבלה שזה שאמר יתעלה (צו ז') ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה מדבר במחשב בשעת שחיטה לאכול או להקטיר חוץ לזמנן והנאמר עוד (שם) המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה הוא אזהרה לפסול המחשבה בחוץ למקומו והוא שקראו הכתוב כאן פגול ובאמרו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ולא אמר האוכלת מהם לימד שלא תשא העונש הזה אלא הנפש האוכלת האחד משני אלו הנמנעים והוא חוץ לזמנו, והוא נלמד מן הנותר שהעון הזה הוא בכרת. ונתפרש כל זה בשני שלזבחים (כ"ח:, כ"ט.) אלא אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח ביום השלישי זה חוץ לזמנו פגול זה חוץ למקומו מלמד שמצטרפין זה עם זה והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים ואי זה זה חוץ לזמנו דגמר עון עון מנותר דדמי ליה. והכתוב הבא באכילת נותר הוא מבואר בכרת והוא שנאמר בפרשת קדושים תהיו (י"ט) ואוכליו עונו ישא כי את קדש י"י חלל ונכרתה הנפש. זה כרת לאוכל נותר עצמו הוא. ונלמד בגזירה שוה שבנותר הכתוב מדבר ממה שאמר יתעלה (תצוה כ"ט ל"ד) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. וממנו תצא אזהרה לאכילה שלו למלקות. אבל פיגול עצמו במחשבת חוץ לזמנו כרת ואזהרה באכילה תצא מגזירה שוה מן הנותר. כי המדרש מכל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו אין לוקין עליו לפי שהוא לאו שבכללות כמו שהוזכר בפסחים (כ"ד.). והוא מאותו המין שאין לוקין עליו כמו שביארנו בעיקר התשיעי (עמ' קס"ח:, ק"ע.). וכן שנו בראשון שלפסחים (י"ו:) ונשא אהרן את עון הקדשים וכי אי זה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה. ופירוש פיגול בכאן הוא מחשבת חוץ למקומו שקראו הכתוב פיגול כפי המדרש ופירוש נותר הוא הנותר במחשבה כלומר מחשב בחוץ לזמנו שבו נאמר לא ירצה שניהם בכתוב הזה לפסלן ושניהם הוקשו לעניין איסור אכילתן אלא שמיעט הכתוב הכרת מן האחר באמרו ממנו. והראיה על היות מחשב' חוץ למקומו מן המניעות שלוקין עליהם באכילתן כמו שלוקין על הנותר ועל הפיגול אמרם ז"ל שהוא לוקה בהקרבתם משום בל תשחט ובל תזרוק את דמו ובל תקטיר את חלבו כמו שביארנו במצוה שהקדמנו לזאת. הנה כבר עשו מחשבת חוץ למקומו כמחשבת חוץ לזמנו למלקות בהקרבה ועשו מדרש שניהם תורה ואם כן לוקין על אכילתו של זה כמו שלוקין על זה ששניהם הוקשו ושניהם קראם הכתוב פיגול ואמר יהיה שמצטרפין זה עם זה בין לפסול מחשבה בין למלקות באכילתן. שלא מיעט הכתוב ממנו אחד ולא שנים אלא מן הכרת בלבד. וכבר שנינו (מכות י"ג.) אלו הן הלוקין האוכל חלב ודם ונותר ופיגול אע"פ שהם מדרשות. ולא כפקפוקי הרב בעיקר השני (ערמב"ן עמ' נ"ז.). ואומר אני שהפיגול שהזכירו כאן במשנה הזאת כולל את שניהם שהרי קראם הכתוב פגול ובלשון חכמים נמי שניהם פגול שמם. עיין חמדת ישראל שבמקום שהוא כו' עד חלבו צ"ל בתוספתא שהעובד במוקדשין או ששחטן חוץ לזמנן או חוץ למקומן עובר בלא תעשה.
<h2>דף כג:</h2>
וזה אשר ראינו לכתוב בענין חשבון המצות אשר נתעוררו בו בעל ההלכות והרב וזולתם מגאוני הדורות וכתבנו במחלוקותיהן כפי הנראה אלינו במיעוט הפנאי ורוב הטרדות ובצוק העתים. ובאמת שחשבון המצות הוא דבר אשר אני חושד בו את כולנו ומניח ביאור אמתתו במחשבתי למי שהניחו לו כל הספקות. נאמר בו אנחנו החסרים מה שאמרו השלמים בכל חכמה (מנחות מ"ה.) אליהו עתיד לפרש פרשה זו. ואף גם זאת אם יאריך השם ימינו וינעים שני זקוננו וירווח צוקת זמננו נוסיף עוד ביאור מאשר חסמנו פינו מהתחיל בביאורו. ואתה אם תבין כל מה שכתבנו בדיני מצות עשה תראה שסלקנו מחשבונו של הרב מצות ה' ז' פ"ה. ומן צ"ה עד ק"ח י"ד דיני הטומאות (כמ"ש בע' צ"ו). ומצות קמ"ב קמ"ט ק"נ קנ"א קנ"ב [קצ"ח] (כמ"ש שרש ו'), רכ"ז רכ"ח רכ"ט (כמ"ש ש' י"ד עמ' קצ"ח:). כולם עשרים ושש. ויבואו במקומן שש עשרה מצות שכתבנו ששכחן הרב. ושער נזיר (עי' לעיל ל"ת ו'). ועשיית ארון וכפורת (כמ"ש בע' ל"ג). ונדרי גבוה ונדרי ביטוי הן שתים (כמ"ש בע' צ"ד). וקידוש החודש ועיבור שנה נעשה אותם שתים כדעת בעל ההלכות (אות ע"ד—ה' הביאו בע' קנ"ג ושרש א' עמ' מ"ו—ח') וכן מפיל שן עבדו מצוה בפני עצמה (כמ"ש בע' רל"ה). ושני תמידין וקטרת בקר וערב וקרית שמע נמנים שתים שתים שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה שלזו לא זמנה שלזו (כמ"ש סוף שרש י"א). ומצות הבכור שיכירנו ויתן לו פי שנים כדברי בעל ההלכות (הנז"ל סוף מ' י"ב). והנה הם חמש ועשרים. ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית' (פנחס כ"ז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם וכן בכל השופטים והמלכים לדורות. וכן אמרו בגמר ברכות (ג':) ובסנהדרין (י"ו.) כשהיה דוד המלך מצוה לכו ופשטו ידיכם בגדוד ששואלין באורים ותומים. ומזה אמרו (יומא ע"א:, ע"ג:, כלי המקדש פ"י הי"ב) אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהציבור תלוי בו שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' הוא זה מלך וכל בני ישראל זה משוח מלחמה ומי שצורך הצבור תלוי בו וכל העדה אלו בית דין. ומן הלשון הזה נראה שהיא צואה דורית. ובשני שלשבועות (י"ו.) אמרו שתי בצעין היו בהר המשחה עליונה לא קדשה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה שלא במלך ושלא באורים ותומים ולא היו אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני. והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות [ר"ב:—ד'.] כלשון הזה וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י. וזו היא באמת מצוה לא עצה בלבד והיא לדורות. ובראשון שלסנהדרין (י"ד.) כשהיו חוקרים על מאמרם שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין שלשבעים ואחד אמרו וכל העדה אלו סנהדרין ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר רחמנא דלישאלו באורים ותומים ונשאר כן. ואם כן הדבר הרי לנו עשרים ושש מצות עשה להשלים מניננו. ואם אינו כן נביא במקום זאת מצות עשה דשתויי יין שאסורין בהוראה בלאו הבא מכלל עשה כאשר חשבנו במצות שבעים ושלש (עמ' ש"כ.) להשלים הסכום. ואולי יהיה זה חשבון רמ"ח מצות עשה ובו נתפוש עד יבוא ויורה צדק לנו.
וכן אם תתן לבך למה שאמרנו במצות לא תעשה תדע כי סלקנו מן החשבון שכתב הרב שתי מצות בעניין עבודה זרה (ה'—ו'). ומצות כ"ח ומצות נ"ח ומצות ס"ט ומצות ע"א ומצות צ"ו [אצלנו צ"ה]. ומצות קמ"ב ומצות קמ"ג (כמ"ש ש"ט עמ' קע"ח:). ומצות ק"ן ומצות קנ"א ומצות קנ"ב (כמ"ש סוף שרש ח'). ומצות קע"ז ומצות קע"ח ומצות קע"ט (כמ"ש סוף ש"ט ק"פ.). ומצות [ק"צ ומצות] קצ"א (כמש"ש קע"ח:). ומצות (קצ"ב) [קצ"ד] (כמ"ש ש"ח עמ' קמ"ח ומ' קצ"ד). ומצות קצ"ח ומצות קצ"ט ומצות רצ"ד ומצות ש"ז ומצות שי"ח ומצות שי"ט. כולן ארבע ועשרים. והנה הרב חיסר במאמר שבע מצות לא השלימן. והנה לתשלום שס"ה הלאוין אנחנו צריכין שלשים ואחת מניעות. נביא בתשלומין שבע עשרה מצות לא תעשה שכתבנו משכחת הרב, ונמנה הלאוין הבאים בעמוני ומואבי (ל' נ"ג) וביתום ואלמנה (ל' רנ"ו) ונקי וצדיק (ל' ר"צ) שאור ודבש (ל' צ"ח) אתנן ומחיר (ל' ק') נא ומבשל (ל' קכ"ה) כל אחד לשתי מניעות כמו שביארנו בעקר התשיעי (עמ' קע"ח). וכן נרבה בהן לא יבואו לראות כבלע את הקדש (כמ"ש ריש שרש ג'). ולא יעבוד עוד (ע"ש עמ' צ"ז—ח'). ולא תחטיא את הארץ, ולא תזנה הארץ, ולא יחלל את מקדש אלהיו, ולא תטמא את אדמתך (כמ"ש שרש ה'). ולא יהיה כקרח (כמ"ש ש"ח עמ' קמ"ו:—ח'.). וכן נביא במנין המניעה שנמנענו מליהנות בפטר חמור ובעגלה ערופה (נוספות ו'). והנה כולן אחת ושלשים מניעות משלימות שס"ה לא תעשה כפי העולה במחשבה הקרובה, עם החשד שיש לנו בענין דלא פקיעינן במניין, ואין לנו בשכל הקנוי בזה קנין, ולא בסתירת דברי הראשונים בנין.
<h2>דף כד.</h2>
המצוה הראשונה שנמנענו שלא ישכח אחד ממנו אמונת האלהות. וענין המניעה הזאת שנצטוינו מצוה ראשונה בקבלת מלכות שמים כלומר שנאמין שיש אלוה פועל כל הנמצאות מוציאן מאין מוחלט אל היש שהם עליו ואל היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים והוא שאמר יתב' ויתעלה אנכי י"י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שהיא מצוה באמונה כמו שכתב הרב (מ"ע א') וביארנו אנחנו (מ"ע א') אותו בראיה מדבריהם ז"ל, צוה אותנו בזאת האמונה שהיא יסוד התורה וכפל לנו מניעה בכפירה ממנו שהוא בטול כל אמת. והוא אמרו (ואתחנן ו') השמר לך פן תשכח את י"י (אלהיך) אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. ירצה בזה שלא נשכח עיקר האלהות ונכפור או נסתפק בו לומר שאין אלוה ושהעולם קדמון בעצמו או קדמון בסבה ועלה ולא ישתנה ונתן הראיה במצוה ובמניעה הנזכרים יציאת מצרים שנעשה באותות ומופתים מחודשים משנים התולדות מורים על אלוה קדמון חפץ ויכול ומחדש. שענין יציאת מצרים ליודעיו משתק כל כופר בחדוש העולם ומקיים האמונה בידיעת האלוה והשגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים. וכפל המניעה הזאת ואמר ית' (עקב ח') השמר לך פן תשכח את י"י אלהיך לבלתי שמור מצותיו. וזו גם כן מניעה מלשכוח האמונה באלהות ושיכפור מפני זה בתורה ובמצות אמר (שם) ורם לבבך ושכחת את י"י אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. ונתן עוד ראיה בזה מן האותות והמופתים הגדולים והנוראים אשר עשה לנו יתב' במדבר ואמר אחר זה (שם) המוליכך במדבר ארבעים שנה וגו'. כי מהם יתבאר לנו כי כל הטובות בארץ ובזולתה הם מאתו יתע' לא בכחנו ועוצם ידינו. אבל והיה אם שכח תשכח את י"י אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים (שם) התראה גם בעבודה זרה. והנה נתבאר זה. וזאת המניעה, רצוני לומר מפסוק השמר לך פן תשכח את י"י, זכרה בעל ההלכות (אות קע"א).
